פסק-דין בתיק ת"א 1098-06

התביעה

1.         לפני תביעה בעילת רשלנות רפואית בביצוע ניתוח למתיחת בטן ו/או רשלנות שבהיעדר הסכמה מדעת לניתוח שבוצע ותוצאותיו.

2.         התובעת, ילידת 1982, ילדה ביום 29/09/02 תאומים. לאחר שחשה שהעור בבטנה נותר רפוי לאחר הלידה, פנתה לנתבעת 1/חברה לשירותים רפואיים וניתוחים פלסטיים בניהול גב' רונית רפאל (להלן: " הנתבעת"), כדי לבדוק אפשרות לניתוח למתיחת עור הבטן.

            הנתבעת הפנתה אותה לנתבע/ד"ר אלדד מור, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסטטית (להלן: " הנתבע") שביצע בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בין השאר, ניתוחים שהפנתה אליו הנתבעת, וביום 01/01/03 נבדקה התובעת על ידו, וביום 12/05/03 בוצע הניתוח במרפאתו.

3.         התובעת לא הייתה שבעת רצון מתוצאות הניתוח שכלל צלקות רוחבית ואנכית המלמדות, לטענתה, על ביצוע כושל של הניתוח, ועל חריגה יסודית ממה שהובטח לה, ומכאן תביעתה.

טענות הצדדים והתצהירים מטעמם

4.         לטענת התובעת, במהלך הפגישה ב-01/01/03 הובהר והוסבר לה ע"י הנתבע כי מדובר בניתוח קל ופשוט, נטול סיבוכים אשר בסופו לא יוותרו צלקות והתובעת תראה רזה יותר ועור בטנה יהיה מתוח (סעיף 6 לכתב התביעה).

נוכח האמור, השתכנעה התובעת בתום הפגישה לבצע את הניתוח, ובהתאם נקבע מועד ליום 12/05/03 במרפאתו הפרטית של הנתבע.

5.         ביום הניתוח בשעה 07:00 הגיעה התובעת למרפאה, קיבלה, לטענתה, שני כדורים (שאינה יודעת מה טיבם), והוכנה לקראת הניתוח. התובעת טוענת, כי נמסר לה על ידי האחות טופס הסכמה לניתוח והיא התבקשה לחתום עליו.

היא מדגישה בתביעתה כי הטופס נחתם בפני האחות שמילאה את הפרטים ומבלי שהנתבע נכח בעת חתימתה, מבלי שהסביר לה מה כתוב, את השלכות חתימתה על מהות הניתוח והסיכונים הכרוכים בו. חתימתו של הנתבע על גבי טופס ההסכמה הוספה, לטענתה, בשלב מאוחר יותר.

6.         לטענת התובעת, בנסיבות אלה שלא הוסברו לה הסיכונים והסיבוכים האפשריים, חתימתה על טופס ההסכמה מהווה הסכמה שלא מדעת ונוגדת את דרישות סעיפים 13  ו-14 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, ופגעו ביכולתה לקבל החלטה מושכלת אם לבצע את הניתוח, אם לאו.

7.         התובעת טוענת, כי לאחר הניתוח והסרת התחבושות היא הבחינה כי נותרו בבטנה צלקת אופקית ואנכית גדולות, הממוקמות במקום גבוה ובולט בבטנה. התובעת צירפה לכתב התביעה תמונות של הצלקות מהתקופה שמיד לאחר הניתוח.

לטענתה, הוצע לה לעבור ניתוח מתקן שיבוצע ע"י הנתבע, אך היא לא רצתה לאחר שחששה ואיבדה אמון במיומנויותיו המקצועיות.

8.         התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית (ת/4) ותצהיר משלים (ת/5) החוזרים על טענותיה כפי שפורטו לעיל.

יש לציין כי בתצהירה מיתנה התובעת את גרסתה. כך היא מעידה כי הנתבע אמר לה שמדובר בניתוח ללא סיבוכים וללא צלקות נראות לעין (זאת בניגוד לטענה בכתב התביעה לפיה הבטיח שכלל לא יהיו צלקות).

בתצהיר היא מעידה, כי הנתבע אף אמר לה להביא לפגישה הבאה את החלק התחתון של בגד הים כדי שיראה לאן הוא מגיע על מנת שהצלקת לא תבלוט מעליו.

9.         על פי עדותה, הסביר לה הנתבע בשעות שלאחר הניתוח כי קרה משהו בלתי צפוי - בגלל הפירסינג שהיה לה בטבור, דבר שיצר צורך בהוספת חיתוך וצלקת אנכית בלתי מתוכננת.

10.        התובעת מתארת בתצהירה תקופה של כאבים בהם נזקקה למשככי כאבים ולא יכלה לטפל בתינוקות שלה. לטענתה, בלית ברירה לאחר הניתוח היא עברה עם הילדים להתגורר בבית הוריה במשך כשלושה שבועות ואף נעזרה במטפלת שתסעד אותה הואיל והוריה עובדים. עוד היא טוענת בתצהירה, כי לאחר שלושה שבועות חזרה עם הבנים הביתה, אבל עדיין הייתה מוגבלת בטיפול בהם, הלכה כפופה והתקשתה בפעולות הלבשה וכי תקופה מסוימת לאחר מכן הלכה עם חגורת בטן למספר חודשים.

11.        התובעת מצהירה, כי במשך תקופה ארוכה התאבלה על גופה ועל מה שנהיה ממנו, ועל מצבה לפיו בניגוד למצב שלפני הניתוח בו הלכה עם גופיות קצרות וצמודות ונהגה ללכת לעיתים קרובות לים ולבריכה בבגד ים בשני חלקים, תוך שהיא מבליטה את בטנה עם הפירסינג, נאלצה לשנות את הרגליה. עוד היא טוענת, כי במשך 5 שנים לאחר הניתוח כמעט ולא הלכה לים ולבריכה ולאחר שהיא הבינה שהיא אוגרת כעסים, תסכולים, פחדים וחששות, פנתה לקבל טיפול פסיכולוגי שכלל 15 פגישות.